ילד רך נולד על כתף הכרמל; נולד איל לאימא אסתר ואבא שוני, (יהושע). כמו בשיר, כמו בהרבה שירים, בן נולד לתוך האביב, לתוך הפסח.

אבני הדרך: 21.4.1954 – ביה"ח "אימהות" – חיפה. ילדות ונערות – ביה"ס הריאלי, מגמה ריאליסטית.

בחרות: - צה"ל, חיל השריון – יולי 1973, מלחמת יום-כפור: חטיבה 7. קורס קצינים מוצב בחזית הגולן. רק בסוף הקרבות הגיעה ד"ש מעיתונאית: "איל חי". שאלה אסתר: מאין את יודעת שזה איל? ענתה: גבוה, בלונדיני, יפה ומחייך...". "אז זה בני", אמרה אסתר.

אחר כך סיים את הקורס והמשיך בתעלה בדרום. לא השתחרר עם תום זמן השירות.

המשיך כקצין מבצעים בפיקוד הצפון עד השחרור ב-1975. נכנס מיד ללימודי הנדסה אזרחית בטכניון. תוך כדי לימודים נושא את נגה לאשה. מבקש איכות חיים, גבעות קרית טבעון הירוקות קוסמות לו בית קטן ברח' הציפורנים. בית בן שני חדרים וחצי ובחצר גפנים וורדים, ואלונים ופיסת דשא. זה התאים. איל ונגה באים לקרית טבעון.

איל גדל, עלה וצמח עד שהיה גבוה משכמו ומעלה. כשניצב בפתח היה הבית מתמלא פתאום. מתמלא, רגליו הארוכות כמו נועדו לרוץ. ואיל רץ, תמיד רץ, במעלה המדרגות ובמורד ההרים. בילדותו אחר כדור הרגל, בנערותו במשעולי הארץ, בצעדות ובטיולים, ובשבילי הציד הנסתרים עם אבא שוני. וגם את הדיג התת ימי אהב. איל רץ כי רצה להספיק. והוא הספיק. הספיק לאהוב, כי ידע לאהוב, הספיק לשאת אישה ולהיות חבר ובעל ואב לבת קטנה נטע-לי. הספיק. ואחר-כך רץ למילואים.

ושם בסבך, בבקעה, בסבך גאון הירדן, במקום שכמעט אי אפשר לרוץ, הוא רץ במרדף אחר המחבלים, שנסוגו לעבר הירדן ובלילה ההוא... בחשכה פגעו בו הכדורים.

איל נפל באותו לילה שחור משחור. כתב יאיר חברו: "עדיין ער המגע, ביומנך אני קורא, לומד אהבה וכוח... להמשיך".