קלמן, בן אברהם והינדה, נולד ב-21.2.1921 בעיר בנדזין, אשר בפולין. למד בביה"ס המקומי ובשעות אחה"צ ב"חדר", כמקובל באותם הימים. בגיל צעיר הצטרף לתנועת הנוער "גורדוניה", וקנה לו שם של נער פעיל וברוך כישרונות בעבודת ההדרכה. בשנת 1938 יצא להכשרה בעיירה, לא רחוק מלודג', אך עם פרוץ המלחמה התפזר וחברי ההכשרה וקלמן חזר הביתה. התחילה הפעילות הציונית במחתרת. התארגנו קבוצות לימוד בכל הגטו, והילדים מצאו בחברי התנועה, וקלמן ביניהם, את מדריכיהם ומוריהם. בשנת 1940, ברשות השלטונות, הוקמה חווה חקלאית, בה עבדו כל חברי תנועות הנוער. קלמן היה נציג "גורדוניה" ובין הפעילים ביותר. החווה הפכה למוקד הפעילות הציונית, החברתית המחתרתית. ב-1943 קיבל קלמן אשרת כניסה לפרגוואי, פרושה: הצלת החיים. קלמן ויתר על זכותו ונשאר בחווה. ב-1.8.1943 הקיפו הגרמנים את החווה והסיעו את כל החברים יחד עם עוד יהודים ברכבת לאושוויץ. עבד במחנה ואחר כך הועבר למכרה פחם בקרבת מקום. עם התקרבות הרוסים הוצאו כל האסירים מן המחנה, והתחילה צעדת מות לעבר הגבול הגרמני. קלמן ואחיו הצליחו לברוח ולחזור לעיר הולדתו, בנדזין, אך לא מצאו שם אפילו יהודי אחד. בדרכים עקלקלות הגיע לרומניה, ובבוקרשט הצטרף לקבוצת פעילי בריחה והשתתף בארגון הפעולה.

לאחר חיפושים פגש בחברתו עדה, והם נישאו. באותה עת כבר הגיעו משוחררי המחנות והיערות ותנועות הנוער לריכוזי העלייה לארץ. גם כאן מצא קלמן את מקומו בעבודה מאומצת בארגון והדרכה. ב-1947 הגיעו ארצה ונקלטו בטבעון.

עם פרוץ מלחמת הקוממיות השתתף בכל הקרבות כנהג משאית, שהובילה תחמושת. השתתף במערכת סיני והיה בין המשתחררים האחרונים, כי בתפקידו היה להביא ארצה את נשק השלל המצרי. כמה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים גויס קלמן לצבא יחד עם רכבו – ושוב הוביל, יום ולילה, מוקשים לגבול הסורי. בעבודה זו התמוטט, הובא לביה"ח בצפת ונפטר. הניח את אשתו, עדה, ושתי בנותיו בקרית טבעון. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בקריה.