דני נולד בכפר חסידים להוריו, מרים ומרדכי, שעלו מגרמניה. דני, שצמח בנוף הכפר, דיבר עליו בנוסטלגיה. דיבר על לימודיו בביה"ס הדתי, שבמקום, ועל כינויו "קקטוס" - על כי עשה ניסויים בגידול צמח זה. לדני היו "ידי זהב", ידע לפרק מכשירים ולתקנם, והצליח בנערותו להסריט לילדי הכפר סרטים באמצעות פנס קסם ישן, שמצא במחסן והתקינו למבצע. בהיותו עלם בן 16 הרכיב במוידיו אופנוע, כי גילה את ההנאה שברכיבה עליו – וזה ליווהו עד לאחר נישואיו. בתקופת המנדט, עוד בהיותו ילד, סייע לאביו בהפעלת המרכזת הפשוטה שבדואר הכפר, וכך המשיך לעסוק בנושא כשגדל והחל לעבוד בבית המלאכה של דואר הנדסה דאז. למד לימודי ערב בבסמת, והוקסם מעולם התקשורת – הטלקומוניקציה. הוא למד וחקר את הנושא ברצינות ובעמקות ונהג לומר, שאם עבר יום ולא למד בו דבר חדש – כאילו נסוג. הוא התייחס אל עצמו כאוטודידקט ורוב ידיעותיו היו תוצאה של לימוד עצמי, בתוספת קורסים רבים בארץ ובשוויצריה. הוא הכיר את מערכת התקשורת ונחשב לאחד המומחים בנושא. חברים שהספידוהו אמרו: "דני המשיך מהמקום שאחרים לא הצליחו להבין", ואכן דני הבין דברים לעומקם, המציא ושכלל, ודאג ללמד אחרים ולהדביק בהם התלהבות, והפך מן הנער המתלמד למורה ומדריך.

דני אהב מוסיקה טובה וידע להאזין. היה איש שיחה מעניין ובעל אופקים רחבים. שלט במספר שפות והקרין נועם ורוגע על סביבותיו. התעניין בענפי אומנות שונים כציור, פיסול וארכיטקטורה. דני היה עליז, מלא הומור אך גם רציני מאוד ובעל מעורבות פוליטית בנושאי מדיניות הפנים והחוץ. דגל ברעיון השלום עם ארצות ערב, ועם זאת - לחם על חופש הפרט ונגד הכפייה הדתית. בטבעון, שבה חי מאז 1963, פעל כדי לשמור על צביונה המיוחד והצטרף ל"לקט". בחייו הפרטיים אהב דני ביותר חיי משפחה שקטים עם אשתו, שלושת ילדיו, כלב וחתולים. דני בנה את ביתו ברח' הכרמל במו ידיו ולא הספיק לסיימו... אהב כל רגע בחייו, אהב לאכול והיה אנין טעם, ידע לבשל כאשף מטבח... אהב טיולים, ואהב את ילדיו בכל רמ"ח אבריו...

את דני זוכרים כטיפוס המזוקן, כשהפייפ בפה והחיוך על הפנים. אכן – דני אהב את החיים.

נהרג בתאונה קטלנית בסיני, בין סנטה קטרינה לרפידים.