אמיר, בן דורלי ואשר, נולד בקבוץ העוגן. הוריו נמנו על לוחמי ההגנה והפלמ"ח, ולחמו בשורות צה"ל במלחמת העצמאות. כשעברו הוריו לטבעון, סיים שם את לימודיו בביה"ס התיכון, במגמה הריאלית, ועמד בהצלחה בבחינות הבגרות. היה בעל גישה מעמיקה ובוגרת ובעל רעיונות מקוריים. אמיר לא נהג מעולם על פי המוסכם והמקובל בחברה. גיבש לעצמו סולם ערכים ועל פיו נהג. אמיר גויס לצה"ל ב-1970, והתנדב ליחידת הסיור המובחרת של חיל השריון. הוצב כמפקד מחלקה לפלוגת הסיור של חטיבה 7. שימש דוגמה אישית למופת, ונמנה על המפקדים, שדגלו בסיסמה: "אחרי". במלחמת יום הכיפורים השתתפה הסיירת בקרבות הבלימה וההבקעה ברמת הגולן. בקרבות הקשים התגלה כמפקד מעולה. הצטרף לפקודיו בשמירה, אכל יחד עמם ועודד אותם בשעות הקשות של המלחמה. ביום י"ג תשרי תשל"ד, 9.10.1973 עלה כוח מהחטיבה שלו על מארב שהציב האויב. אמיר חש לעזרת הכוח המותקף, ותוך התקדמות בשטח תחת אש עזה, נפגע הרכב שפיקד עליו. הספיק להזהיר את חייליו – קרא להם לחלץ עצמם – והוא נפל.

מתוך "נערים בסיירת": אמיר יקירי, אני מטייל שוב ב"ואדי שלנו", המתפתל בין המדרונות התלולים של שכונתנו בקרית עמל. כאן היינו מטיילים יחד בצל האלונים העתיקים, מלקטים פרחי בר, מגדירים צמחים, עוקבים אחר נחשים, מתבוננים בנמיות, מאזינים למקהלת הציפורים ומשוחחים בנחת על כל הנושאים שבעולם... ממול, בשיפולי גבעה מוריקה, בין מורדות גבעת זייד, מדדות בעצלתיים כמה פרות רועות. הזוכר אתה, אמירי, את שדות המרעה של קבוץ העוגן, הקבוץ שנולדת וגדלת בו? ...

באילת נבטו בליבך כמה אהבות גדולות; האהבה לנוף המדברי של נגב, אהבת הטיולים בהרים ובוואדיות הפראיים, והעזה מכולן – אהבתך למצולות ים אילת. השנים חלפו מהר. גבהת, התרחבת, עלם חמודות גבה קומה ורחב כתפיים, עסוק הרבה בתנועת הנוער, בכדור סל, בקליעה למטרה, בריצות למרחקים, בשחייה ובצלילה. היה מובן מאליו שבצה"ל תתנדב ליחידה מובחרת. לחופשותיך הקצרות הגעת הביתה עייף וסחוט. אנו ההורים שהינו אך מעט במחיצתך. שעת החסד הייתה בשבתות. אז היינו יושבים יחד, כל המשפחה, ומשוחחים לרוב על ענייני ביטחון.

המלחמה באה בחטף, שיחת טלפון אחרונה מראש פינה בבוקר יום הכיפורים. ואחר כך הידיעה הנוראה שאין אחריה כלום".