מירה, בת נעמי ובצלאל, נולדה בנהלל. עד גיל 10 גדלה בבית לחם הגלילית ואח"כ עברה המשפחה לטבעון. כך, קרובה משחר ילדותה אל נופי העמק והגליל התחתון, התפתחה בה אהבה עמוקה לטבע בכלל, ולנופי הארץ בפרט. לאהבה זו נתנה ביטוי בשני תחומים, שהפכו עם השנים למרכזיים בעיסוקיה – לימודי הביולוגיה, בהם חשבה להמשיך באוניברסיטה, והציור - תחביב בו עסקה בהתמדה ובכישרון רב מגיל 13. מירה הייתה אדם ללא פשרות; יותר מכל שנאה את הבינוניות, האפרוריות ושאפה לחופש ולהגשמה עצמית. גם בצבא מצאה לה דרך להיות אחרת, "שונה" – בשרתה כמורה חיילת בבי"ס שדה אכזיב. שם, בהדרכת טיולים בוואדיות הגליל, בתצפיות ציפורים שעשתה בבריכות הדגים, או ברחצה ושיטוט על חוף הים הסלעי, הירקרק של אכזיב, מצאה מעין שלוה, קרבה גדולה והזדהות עם עולם החי והצומח, אותו בקשה לחקור ולהבין. ביום א' באדר, 23.2.1974 – חודשים מספר לפני שחרורה מהצבא, השתתפה בטיול לוואדי קלט. הייתה זו שבת אביבית, של שמש ואור, ומרבדי פרחים כיסו את הגבעות... ומירה, שגם ביום חורף קר וגשום לא הייתה מוותרת ויורדת למעיין לטבול במים, שוב אינה מוותרת ויורדת למעיין.

זרם פתאומי, מערבולת של שיטפון, ופתאום הכול נקטע. בת 19.5 הייתה.