ניר נולד במושב רגבה. כשהיה בן שנה וחצי עברנו לטבעון. פה גדל והתחנך בגני הילדים, בבי"ס "קרית עמל" ובחטיבת הביניים. בהגיעו לתיכון, רצה מאד ללמוד בביה"ס הסביבתי בשדה בוקר. למרות קשיי המרחק והניתוק מהבית, אהב מאד את ביה"ס והיה קשור לחבריו ולמוריו. מגיל צעיר בלטה בניר תכונת ההתבוננות המעמיקה בעיקר בכל הקשור בטבע ובנוף. בנערותו היה צפר חובב וטייל מושבע, לכן אין זה פלא, שביקש לשרת באחת הסיירות. הוא התקבל לסיירת מובחרת והיה קשור מאד ליחידתו. אחד הדברים שסיפר לנו, כחודש וחצי לפני מלחמת לבנון, מאפיינים מאד את ניר: הוא היה בניווט יחיד, בלילה, באזור הדרום. ניר הגיע למצוק ולא הצליח למצא בחשכה את השביל כדי לרדת מהמצוק. לפתע ראה במרחק מה ממנו צבוע שמתרוצץ לאורך המצוק. ניר ידע היטב שצבוע אינו מסוגל לרדת ללא שביל. כמו כן ידע, שהצבוע רואה טוב ממנו בלילה. הוא דרך את נשקו, ליתר בטחון, והמתין. הצבוע רץ הלוך וחזור, עד שמצא את השביל והחל לרדת בו, כשניר פוסע מספר צעדים אחריו. כך ירדו שניהם לאט מהמצוק, עד שהגיעו למטה. הצבוע ברח וניר הגיע לחבריו.

קשה למצות חיי אדם בכתבה קטנה. יהא סיפור זה שכל כך מתאים לניר – נר לזכרו.

על חברנו – ניר (חברים מתקופת שדה בוקר והצבא): "קשה לפתוח את מגירות הלב ולהפוך למילים את המחשבות הזיכרונות והגעגועים היפים והעצובים על ניר. לכתוב עליו, על טוב ליבו ורוחב נפשו שהיו מיוחדים במינם, כשהיה מושיט יד לעזרה, מופיע בלי שאלות והסברים. לכתוב על היופי הפנימי שלו – כמעט שלא ניתן, כי פתאום נרגיש, שלא גילינו אלא קצה-קצה של מגירת לב אחת של ניר. הייתה בו בראשיתיות מדהימה ביופייה. בראשיתיות, שמצאה לעצמה את מרחבי המדבר, עם תרמיל על הגב, בטיולים אין סופיים, בהשכמות מוקדמות ובשיחות אל תוך הלילה סביב למדורה. הייתה בו אהבת הטבע, אהבת האדם, והאמונה ביכולתו של האדם להתגבר על קשיים ואתגרים, ולא אחת ראינו את כוחו של הרצון, כאשר נתן את כל כולו למען מטרות, שהיו חשובות בעיניו. ניר היה מסוג החברים, שאנו מבקשים כי פעם בחיים יהיה חבר כזה, שתמיד אפשר לבוא אליו לפטפט, לפרוק את אשר בלב, לצאת למרחבים, או סתם לשבת ולצחוק עד דמעות. תמימות, יופי ונופי טבע מרהיבים השאיר ניר אחריו אך אין בהם כדי למלא את הרגשת החסר".