בן יוסף ובלה, נולד בירושלים. מילדותו נודע בבית הספר ובבית כבעל הרגשת חובה ואחריות. בהיותו בן 12, בצאתו עם כתתו לטיול בקיסריה, קפץ אל הים הסוער, להציל מטביעה שתי בנות שהתרחקו מהחוף. משעברו הוריו לגור בטבעון, שליד חיפה, המשיך ללמוד שם בבית הספר. בגיל 15 הפסיק את לימודיו בגלל מחלת אביו ועבד במקומו בחשמלאות. המשיך בעבודה גם אחר כך כיד ימינו של אביו, ובערבים היה משתלם בלימודי בית הספר התיכון בשיעורים פרטיים, ומ-1947 ואילך בגימנסיית ערב בחיפה. את העבודה בחשמלאות ובטכניקה בכלל לא חיבב, כי לחקלאות נשא נפשו, ובחוש-הסתכלותו המחונן גילה נפלאות בטבע. אך מתוך חובה כלפי המשפחה הבליג על נטייתו הפרטית, והשתדל לתת את המקסימום בעבודה המקצועית המפרנסת. לחזונות עתידו נתן ביטוי בפעולותיו כחבר וכמדריך בתנועת "המחנות העולים".

כשהחלה מלחמת השחרור העיק עליו גילו הצעיר מדי, שבגללו לא נתקבל לשירות, כשהתנדב בראשית המלחמה. אחרי שלושה חדשים זכה סוף סוף להתקבל גם הוא ובמהרה נודע כחייל למופת, שמציאותו במחנה היא לתועלת להכשרת יתר המגויסים, ומשום כך לא יכול מפקדו לשחררו אף לימים אחדים, כשביקשו זאת ממנו בגלל מחלת האב. אחרי אימונים קצרים, שלמעשה לא היה זקוק להם, נשלח לקרבות משמר העמק, ושימש בהם כסייר ומקשר ועזר בכיבוש הכפרים הסמוכים. משם הועבר לגשר ואחר כך לסג'רה, עבר את "טבילת האש" והתנהג בקרבות באומץ ובקור רוח כלוחם ותיק. באחרונה יצא עם פלוגתו נגד כנופיית ערביי ערב אל זביח שלרגלי הר תבור, שהרבו להטריד את התחבורה העברית ואת יישובינו הסמוכים. בהגיעם שמה נתקלו בכוח עדיף של ערבים מקומיים ועיראקיים. הוא וכיתתו חיפו על נסיגת הפלוגה ובמשך שעות ירה במקלע כלפי האויב והפיל בו חללים רבים. מטרת החיפוי הושגה, אך הוא נפל. אחרי 6 ימים הוצאה גווייתו משם, בהשתדלות "הצלב האדום", ונקברה בקבר אחרים בבית קשת.