בן חיים וחנה. נולד ברוסיה הלבנה. בתחילת שנת 1960 עלתה משפחתו ארצה. למד בבית הספר היסודי "נרקיסים" בקרית טבעון, ובבית הספר "אורט" בעפולה. יעקב אהב לבלות עם חבריו ולצאת אתם לטיולים בחיק הטבע, באזור קרית טבעון היפה, או במקומות יפי נוף אחרים בארץ. הוא השתוקק להכיר כל פינת חמד במדינה והיה שב מטיוליו מלא חוויות.

אהבה זו לטבע ולנופים ולכל היפה בעולם הביא אתו עוד מרוסיה. מורתו בבית הספר ציינה, לאחר נפלו, כי הוא לא היה בין הדורשים והמקבלים ובין הצועקים והדוחפים, אלא היה שקט ונחבא אל הכלים. היא סיפרה שיעקב היה טוב, נאמן ונכון להתנדב. גם בשעה שנפל התבטאה נאמנותו לחבריו בזעקו בשאגת קרב: "אני הולך אתכם! אני בא!". בבית הספר השתתף במפעלי הספורט ובכינוסי הספורט האזוריים בחיפה ובצפון. הוא הצטיין בריצות קצרות ובקפיצות למרחק, ונמנה עם נבחרת בית הספר באתלטיקה קלה. לאחר שסיים את לימודיו היסודיים נתקבל לבית הספר המקצועי בעפולה, ושם – במסגרת הגדנ"ע – השתתף בצעדת ארבעת הימים עם הנבחרת של בית הספר. יעקב לא ניסה להתבלט על פני חבריו בפעולותיו הספורטיביות, ונהג צניעות וענוה גם בהישגיו. נעים היה לעבוד במחיצתו, כי הוא היה ממושמע, שקט וישר. בין תכונותיו המיוחדות בשטח הספורט, הייתה הגינות במשחק. אם ניצח בתחרות או נוצח בה, לעולם לא הגיב ביוהרה כי אם בצניעות, שהייתה טבועה בנפשו.

גויס לצה"ל באוגוסט 1967, והתנדב לשרת בחיל הצנחנים. בהיותו מצטיין בקליעה, נשלח לקורס צלפים בצה"ל וסיימו בהצטיינות. בין תכונותיו הבולטות היו הדיוק והסדר למופת. אם משהו לא נראה לו ולא מצא חן בעיניו, היה מסוגל לקום באמצע הלילה ולתקן את הדבר בו במקום, בין שהיה זה בביתו ובין שהיה זה ביחידתו. סמל יעקב נפל בקרב על גדות התעלה. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה.

מפקדו שלח מכתב תנחומים למשפחתו ובין השאר כתב לאמור: "יעקב היה מבחירי חיילינו. דרך ארוכה עשה עמנו מאז גיוסו, בתקופה של מלחמה ומרדפים בבקעת הירדן ובהפגזות בתעלה. משך חודשים ארוכים של אימונים או בישיבה במוצבים למדנו להכיר את יעקב, וראינו בו חייל טוב וחבר מסור. מפקדיו העריכו אותו וחבריו אהבוהו. צר לנו על שאבד לנו יעקב, ועוד נוסף לצער זה, רובנו לא יכול היה ללוותו בדרכו האחרונה, כי עדיין נמצאים אנו ליד התעלה, במלחמה על האזור אשר בו נפלו הוא וחבריו".

כותב חברו: "שבוע לאחר נופלו יצאתי לחופשה; היה זה בלילה שעמדתי לפני קברו הרענן, מאובק כשהתרמיל והעוזי על כתפי, והרגשתי מחנק בגרוני: 'הנה, יעקב, טול את העוזי שאהבת כל כך, הסתער על הגבעות הדוממות, שכה הרבית לכובשן' – אך יעקב שתק..".

ספרו של יאיר דורי, "סיפורו של צנחן ישראלי בשבי המצרי", הוקדש ליעקב ולארבעה עשר מחבריו שנפלו בקרב.