בן יחזקאל ופסיה, נולד בקרית טבעון. מקטנותו היה ילד ער ושמח. הוא למד בבית הספר היסודי "רימונים" ובמגמה ההומניסטית בבית הספר התיכון על שם גרינברג – שניהם בקרית טבעון. היה חבר תנועת "הנוער העובד" מנעוריו ועד לגיוסו לצה"ל. אהבה מיוחדת אהב את הארץ, והיה מן היחידים בין חבריו בתנועה שלא החסיר אף טיול או סיור, שאורגן על ידי התנועה, או על ידי חבריו. לכן הכיר כל ואדי וזכר כל דרך ושביל, שעבר במסעותיו הרבים. הוא קרא הרבה והבין את הקשרים ההיסטוריים האנושיים בין העמים ובין האישים השונים. כנראה שהשתיקה ובילוי הזמן בבית בקריאה אינטנסיבית יצרו בשבילו מן ארץ אוטונומית ושטח משלו. הוא הרבה גם להתעניין בתחום הפוליטי והמפלגתי של המדינה. בגיל צעיר למדי כבר קבע את דעותיו והשתתף בוויכוחים, שהיו חלק מההווי בארוחות משפחתיות.

יאיר גויס לצה"ל באוגוסט 1968 והתייצב למבחני טיס, אולם בגלל ליקוי בעינו נפסל. הוא הוצב לחיל הצנחנים ולא היה גבול לאושרו. אולם פעם בשעת ריצה נקרע שריר רגלו, והוא נאלץ להפסיק את האימונים ולהמתין למחזור טירוני הצנחנים הבא. אבל הוא לא רצה להמתין, ביקש לחזור לקלט ושם התנדב ל"גולני". שם (לפי שסיפר אחרי כן) לא נתגלתה בו כל מגבלה פיזית, וללא קשיים התאמן יחד עם כל החיילים. כך שירת שנתיים ימים בלי להתלונן ובלי לדבר על עייפות ומאמץ פיזי, להיפך - מאז גיוסו התחשל גופו והוא התחסן. הוא רצה להגיע למעמד לא בזכות אבות, כי אם בזכות עצמו. הוא לא רצה שיידעו בצבא שהוא בנו של קצין בכיר, ולא רצה להתבלט ולהתהדר בכך. הוא אהב מאוד את משפחתו ואת ביתו.

בשעה שאביו חלה ואושפז בבית חולים, במשך שבועות מספר, הרבה לבקר אצלו. ביקוריו היו לו מקור עידוד ושמחה, ובה בשעה היה תומך באימו ועוזר לה.

נפל בפעולה מבצעית בגבול הלבנון. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה.

מתוך הספר "יאיר": "יאיר, כל מקום בטבעון מזכיר אותך. ריח החורף, פינת הרחוב והפנס מעל לחצר, הכול יאיר, יאיר, יאיר והלב ממאן להאמין, שפשוט לא נתראה, שלא אשמע קולך יותר ושלא ניפרד בנשיקה מתחת לפנס. כזה היית יאיר וכזה אהבתיך, שלך, מירה".

"יאיר זה שאתנו; יאיר נפל בקרב, אך לעולם לא אוכל לומר עליו: 'איננו', משום שלגבי הוא מציאות קיימת. במשך שנות היכרותנו השאיר בי חותם של חברות עמוקה מלווה פעילות וחוויות. אישיותו תשמש לי ולכולנו דוגמא אישית, דוגמא של גבר אמיתי, שהסתתרה מאחורי מסווה של אדישות. תמיד יישאר בקרבנו, ואנו נמשיך בדרכו הישרה, ונבצע את כל אותם הדברים שיאיר החי היה עושה, אם בצבא ואם בחיים האזרחיים. אותן תכונות נפלאות, שאפיינו אותו: יושר, כנות ואהבת הבריות, תשמשנה לנו ציון דרך בכל אשר נפנה. אהבתי אותו, ואני עדיין אוהב אותו, מפני שאהבה אי אפשר לקבור. אורי".